הדייט הראשון והאחרון שלי עם עדי היה באבו חאסן. המחשוף שלה הבריק מזיעה, בדיוק במרכז הפס ניצנץ לו יהלום קטן מ קשור לשרשרת בצבע כסף. היא לבשה גופיה שחורה עם כתמים צהובים ממשמרת בוקר, וג'ינס קצר קרוע שהחזיק את הגבול העדין בין הפלחים לירכיים. את כל האריזה המטמטמת הזאת היא עטפה בהוויאנס כתומות וגולגול ספונג'ה. באותו הרגע, החלטתי שאני מוחק את הטינדר. גם את המספר של אלה, תפארת, אפילו של הילה. של כולן. מצאתי את אישתי. אני מקווה שהיא אוהבת לישון עם פוך ומזגן בקיץ לפחות כמוני. היא אפילו לא הייתה צריכה להסתכל בתפריט. אישתי יודעת מה היא רוצה. חומוס פול. אקסטרא בצל בצד. אחח. אשתי אומר לכם. היא אוכלת עם פיתה זאתי. אפילו יצאה לה גראפסון קטן חמוד כזה, מהלימונדה. אני לא בטוח אם אני אוכל עם נהג סמי טריילר או ליידי, אבל מה שבטוח - אני מאושר. אבל אז, בתזמון מושלם, רגע אחרי שעדי סידרה לעצמה ביס חומוס - פול - טחינה מושלם על 'חתכת בצל, דפקתי את האפצ'י של אבא שלי. דור שלישי לאפצ'י. כזה שגורם לכל המסעדה להסתובב. מוחטה צהובה - ירוקה, נחתה בדיוק על הביס שלה, ואשתי, שהייתה עסוקה בלהנות מהחיים, הכניסה אותו לפה. המתוקה הזאת אפילו הציעה לי מפית לבנה אדומה של 'בתאבון' לנגב את החנאג' באף. התיאבון נעלם עם האפצ'י. לא יכולתי להסתכל על הנסיכה שלי יותר. עדי שלי, לועסת את הסמוחטה שלי ובולעת. אני לא מאמין. רגע אחד אתה שוכח את המזגן על שש עשרה מעלות, ורגע אחרי נהרסים לך החיים. כבר בחרתי שמות לילדים. כל מה שנותר לי, הוא להזמין חשבון.