כותבת
מאיירת
יוצרת
בויאבס
23
אנחנו צוללים עמוק עם המזלג לתוך המזטים: ביס מהמוס חצילים, עוד ביס מהסשימי אינטיאס עם קוביות סלק, ואני עוד מספיקה לגנוב את החתיכה האחרונה ב'קוקוט' של הכרובית היצוקה באיולי אנשובי. אני מחכה בסבלנות לשלב הקינוח. אני רוצה שהוא יציע לי לי כבר. הקמצן הזה אף פעם לא לוקח אותנו למסעדות יקרות, אז בטוח הוא הולך להציע לי נישואין היום. אחרי שמונה שנים ביחד, הגיע הזמן. רק שהדביל הזה לא יחביא לי את הטבעת בעוגת שוקולד, אני אהרוג אותו.
"איך הדג?" הוא שואל
"לא רע, אבל יש לו הרבה עצמ…"
"היא לא נושמת! תזמינו אמבולנס!" אישה היסטרית בשולחן לידנו, ממש לידנו, החליטה להיחנק מאיזו עצם ולהפסיק לנשום. באמצע הצעת הנישואין שלי. בעלה דפק לה על הגב, ועוד מלצר ניסה לעשות לה 'היימליך' אבל היא בשלה. מחליפה צבעים מאדום, לכחול, ללבן.
"שמישהו יקרא לרופא. יש פה רופא???"
רציתי שהיא תיחנק. איך היא מעזה להרוס לי את הרגע הכי חשוב בחיים שלי דווקא עכשיו.
המסעדה הפסיקה את המוסיקה, משמר החופים רץ לבפנים, מד"א לא איחר להגיע אחריו, כשהמשטרה הצטרפה לחגיגה, כבר הלך לי התאבון.
"למה את לא אוכלת?"
"היא לא ממצמצת. דניאל".
לכל יושבי מסעדת "נסיכת הנילוס", האירוע לא בדיוק הפריע להזמין עוד מנה של לחם בלנקי, וסלט חסה לאליק. האוכל נראה שעובר להם בגרון במהירות. אני מבקשת מהמלצרית עוד כוס מים.
"אל תדאגי, מטפלים בה כל בסדר"
הפרמדיקים לבשו את הכפפות הלבנות שלהם, והרימו את חנה או איך שלא קוראים לה על האלונקה, והיא נחה לה שם בקלילות עם החיוך הדבילי שנתקע לה מהביס של הדניס האפוי.
"אני חושבת שהיא מתה"
"היא לא מתה. היא רק מעולפת. הכל בסדר. תירגעי"
מלצרית, כמו מלצרית, יודעת מתי בדיוק להפריע ברגע הכי לא מתאים, לשאול "אם הכל טעים".
"תביאי חשבון" אמרתי
"חכי רגע, יש משהו שרציתי להגיד לך"
"דניאל, גם אם אתה הגבר האחרון ביפו אנחנו לא מתחתנים. אני חוזרת לאמא"
"אני רציתי להיפרד ממך קודם, ולא ידעתי איך. תודה שהרסת את ההפתעה"
בעל המסעדה ליווה את המשפחה המזועזעת לאמבולנס עם שקיות מלאות בטוב מהמסעדה, שיהיה להם מה לנשנש באמבולנס. המסעדה החזירה את המוזיקה ואותנו לאווירה של מפרשית על הים.