top of page
כותבת
מאיירת
בוהה בתקרות

תלות
14
סיפרתי לך שהייתי אצלה אתמול? היא סרקה אותי במבט המזלזל הזה שלה ובסוף היא נתנה לי להיכנס. לא הייתה לי כוונה לחזור אליה, אבל אמרתי לעצמי, למה לא בעצם? כשאנחנו נמצאים ברגע, כל השאר לא משנה. בעצם - לא קיים. אני באמת התכוונתי לזה שאני לא רוצה לראות אותה יותר. היא כבר רוקנה אותי יותר מפעם אחת. אני רוצה לצעוק עליה שתהיה בשקט, אבל זה בכלל הבית שלה ואני האורחת. רק כשהיא נוגעת בי אני מצליחה להרגיש כאב. עד אז, אני מסתובבת בעולם חסרת תחושה. זה כל כך נעים. שקט ממלא את הגוף ואני מצליחה לשכוח. היא מלטפת אותי ברכות, היא לוקחת את הזמן ומתעכבת בדיוק בנקודות הכואבות. היא יודעת לשחרר אותי מכל הלחץ שמצטבר לי בכתפיים בשניות. היא יודעת שאני לא קיימת בלעדיה, ואני כלום במחשבות שלה.
bottom of page