כותבת
מאיירת
יוצרת
זבל
26
הניקיונות של שישי נגמרו הפעם בעשר בלילה, ולא ציפיתי לבלות יותר משלושים שניות מהרגע שאני יורדת לזרוק את הזבל ובחזרה. במיוחד כשאני גרה בקומת קרקע, והמרחק בין הדלת שלי לצפרדע נמדד בכותונת מלפני ארבע שנים בלי חזייה, כפכפי הוויאנס כמעט קרועים, וגולגול ספונג'ה. "נקרעה לך" הוא צעק לי מהמדרכה ממול. הייתי בטוחה שהכותנת נתפסה באיזה ענף, אבל זאת השקית שהתחילה לטפטף לי על הרגל. הוא הפסיק את האכלת החתולים שלו בשביל לאסוף את הזבל שלי שזלג על הרגל שלי לתוך לוע הצפרדע. "שנייה אני הולך לשטוף ידיים. אל תזוזי". אבל גם אני ניצלתי את ההפוגה לשטוף ידיים. חזרנו לבמה הלבנה מתחת לפנס הרחוב. "איך זה שלא ראיתי אותך? אני כל החיים שלי גר פה", "החתולים שלך לא דורכים בצד הזה של המדרכה". "אני איתי", "אני ירדן". "אני כבר אומר לך מראש, שלא נוכל להיות ביחד". "אתה יודע שאנחנו ההתחלה של כל קומדיה רומנטית משנות התשעים". "ומה אם ניפרד? או יותר גרוע איזה שכן אחר ידפוק לך בחלון? אני יכול לשבור לך את הלב. או עוד יותר גרוע, את יכולה לשבור לי את הלב עם החיוך הזה שלך. עזבי. בכלל לא נפגשנו" אבל פתחנו שיחה על אקזיסטנציאליזם פוסט מודרני מאובק בחרמנות פוסט פוסט מודרנית עד שכל החתולים סיימו לאכול והעטלפים התחילו לקשט את העצים. "תקשיבי שכנה, אני לא זז מפה בזמן הקרוב, וכנראה שגם את לא". אז מה עושים שאלתי. "לא עושים", הוא ענה. הייתי יכולה להשלים עם זה, אלמלא הבחנתי שהתריסים הכחולים, שעד לאותו ערב היו סתם עוד תריסים מול החלון שלי, נשארו פתוחים לעיתים קרובות יותר. נפרץ חרך קטן שדרכו תקשרנו עם האור בחדר שינה. שני הבהובים קוראים 'לילה טוב'. שלושה קוראים 'ערה'. איך שכן שגר חלון מולי במשך חצי שנה לא נגלה לעיניי, ודווקא שאני לא רוצה לראות אותו, הוא פתאום מופיע כל פעם שאני יוצאת לזרוק את הזבל. חשבתי לפעמים שהוא מתזמן את הזבל שלו עם שלי, אבל גם במכולת אני רואה אותו, ובתחנת אוטובוס, ובזמן שאני עושה כלים הוא חוצה את המחשבות שלי בלי להביט לצדדים. כוסות סוכר יצאו ונכנסו בקצב מסחרר אצל המאכיל השכונתי, ואני התייבשתי כמו הנענע אצלו באדנית שכנראה נשכחה בקיץ שעבר. שעבר. וכך הפנטזיה של רחוב בורוכוב, בין בניין שלושים וארבע לבין בניין עשרים ושש, שבה שני שכנים מחליפים יותר משלום בלי לענות בחזרה, נגמרה עוד לפני שהיא התחילה בפינוי בינוי.