דאגתי לנצח בכל תחרות, לפחות להגיע למקום שני. הפרס האמיתי היה כשהיינו הולכים לאכול אמא, אבא ואני פיצה פטריות עם בצל במסעדה השכונתית עם אמא ואבא. המסעדה הייתה ריקה בימים ראשון עד חמישי ובסופ"ש היא מתרוקנת לגמרי. בתפריט כמעט הכל חוץ מהסלט היה מוקרם. אפילו המצלרית נראתה קצת מוקרמת, משהו בעיניים שלה שנמתחו כלפי מטה מאדישות. לא היה ברור למה חזרנו כל פעם למסעדה הזאת. כאילו אין עוד פיצריות בחיפה. אולי אם אוכלים מספיק פעמים במסעדה היא הופכת לקצת שלך, יש לך את המקום הקבוע שלך, את המה נשמע שלך של המלצרית ההיא שגם הופכת עם הזמן לקבועה, אף אחד מכם לא מצפה באמת לתשובה קונקרטית לשאלה מה המצב. אתם פשוט שואלים מה נשמע כי כבר התרגלתם. אמא ישבה במקום של אמא, אבא ישב במקום של אבא ואני ישבתי במקום שלי עם המדלית ארד על הצוואר מהתרגיל קורה. מהרגע שהיא נתלתה על צווארי לא הצלחתי להוריד אותה. ניסיתי להישאר עם הניצחון כמה שיותר זמן, למתוח אותו עד לרגע שאצטרך להתקלח. המלצרית שואלת אם אנחנו צריכים תפריטים, או שאנחנו צריכים רגע, למרות שהיא יודעת - ואנחנו יודעים -מה אנחנו רוצים. אז רגע לפני, היא כאילו מניחה את התפריטים על השולחן, ואז ברגע האחרון היא מושכת אותם לכיוון שלה. אמא החזיקה לי את היד וסיפרה לי עד כמה היא גאה בי. לרגע הרגשתי שזה לא משנה אם הייתי מגיעה למקום לשני, או שלישי, אבל העדפתי תמיד להגיע למקום ראשון - רק ליתר ביטחון. כשהפיצה הגיעה לוהטת ומוקרמת לשולחן, אבא ביקש מהמלצרית לקרוא לאמבולנס. המלצרית המבוהלת שאלה אותו מה קרה? אם צריך כוס מים, מה היא יכולה לעשות? אבא ענה לה שחיים לא מרגיש טוב. היא לא הבינה מי זה חיים, אולי אבא שלי חיים ואם כן למה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי. הוא ממשיך להדגיש שכואבת לו הבטן כי הוא אכל יותר מדי פיצה. המלצרית כבר התחילה שיחה עם מד"א, וכששאלו אותה, מן העבר השני של הקו, אם היא יכולה לתאר מה מצבו של חיים, אבא הצביע על הפינה השמאלית של המסעדה בה חיים הג'וק בדיוק הרים את הרגליים אחרי ארוחה גדולה של פחמימות איטלקיות. המלצרית ניתקה את השיחה וכולנו התהפכנו על הגב כמו חיים הג'וק והתגלגלנו מצחוק.