צנצנות פתוחות זהות בגודלן, גדולות מצנצנות דבש של ראש השנה, אך קטנות מצנצנות חמוצים במלח, מתחככות אחת עם השנייה על גבי מדפים דקים מעץ בהיר, צמודות לקיר לבן חלק. בקצה החנות יושבת מול שולחן קבלה מוכרת סינית עתיקה. לבושה שמלה לבנה, מגוהצת מקמטים, ועליו קשרה סינר מטבח נקי מכתמים. בפינה השמאלית הונח טוש שארפי שחור, ערימת מדבקות לבנות, מכסים כסופים שרק מחכים להיסגר, וצנצנת אחת ריקה לשטרות. המוכרת הייתה מוכנה לשאלה טובה. 

ראשונה נכנסת לחנות נעמי, פעמון קטן בישר על כניסתה, ואז על יציאתה. מרוב סרבול, מייפל הכלבה הקטנה, כמעט נשארה מחוץ לחנות בגשם של יום ראשון. מטפטפת מגשם ומבכי, נעמי קושרת את מייפל למתלה מעילים בכניסה לחנות, ומנגבת שוב את המגפיים הורדים שלה על שטיח הכניסה. היא מסמנת לשלום מרחוק למוכרת אבל המוכרת נשארת ישובה בכיסא שלה, בארשת פנים קפואה, מחכה בסבלנות שנעמי תבחר לה צנצנת ותיגש אליה עם שאלה. נעמי יודעת שהשאלה חייבת להיות טובה. נעמי בוחנת את הצנצנות מרחוק, ומקרוב. למרות שהן נראות בדיוק אותו הדבר, היא מרגישה שדווקא הרביעית מהמדף החמישי, היא הצנצנת שלה. היא מניחה אותה בחזרה, אבל שוב לוקחת אותה אליה הפעם קרובה לחזה. היא החליטה שהיא האחת. מתקרבת בהססנות למוכרת ושואלת אותה שאלה. האם קובי יחזור אליה? ומתי? המוכרת אפילו לא מיצמצה. היא שאלה, מי יגיע אחרי קובי? תהיה לי עוד אהבה? היא רק רוצה לדעת נעמי, מטביעה את הצנצנת בדמעות כבדות. מחר? בבקשה תעני לי. היא התיישבה על הרצפה בייאוש, מייפל הקטנה נבחה לה מהכניסה לחנות, ואז עלתה במוחה שאלה מעולה. המוכרת חייכה חיוך מבויש בלי שיניים, כתבה אותה על המדבקה וסגרה את הצנצנת במכסה כסוף מפח. נעמי הניחה בתוך הצנצנת הריקה שעל שולחנה שטר חמישים. לא בטוחה, כמה עולה שאלה טובה, אבל ככה היא שמעה שנהוג לשלם בחנות ביתית לשאלות טובות.

שני לאותו יום ראשון, נכנס לחנות אלעד. בחור גבוה, רזה, קירח, היו חסרות לו שתי גבות. הרבה חולים כמו אלעד נכנסים לחנות, והמוכרת המיומנת כבר יודעת עם איזו שאלה הם נכנסים. עוד לפני שהוא בוחר צנצנת היא מסמנת לו לבוא עם היד, וכותבת לו על המדבקה שאלה. הוא מסתכל עליה נרגש, ובא להוציא שטר מהארנק, הוא חוסמת את פתח הצנצנת עם היד, ושולחת אותו לדרכו בברכה בידה השניה.

השלישי להיכנס לחנות היה ניסים. ניסים מגיע לחנות בכיסים מלאים בטוטו, לוטו, וכל כרטיס גירוד אפשרי. הוא יודע, שהפעם, הפעם, הוא לוקח. בלי להסס הוא לוקח את הצנצנת הראשונה מהמדף הראשון וניגש במהירות מסחררת שכמעט מההדף שוברת את כל המדפים אל המוכרת. מיליון? שתיים? תעני לי, הוא צעק עליה, אבל היא לא עונה. אני רק צריך שלושים, שלושים, ואני סוגר את החוב. תקשיבי, או שתעני לי, או שאני שובר לך את כל המפעל לחמוצים הזה שפתחת. אבל המוכרת ישבה בדממה. בצעדים גדולים הגיע אל לכניסת החנות, הרים את מתלה המעילים וניפץ את הצנצנות אחת, אחת. הוא לא השאיר צנצנת אחת שלמה. המוכרת מיהרה להחביא את השטר של החמישים עמוק בחזייה. לא ראית את זה בא, הא, גברת שאלה? הוא יצא מלא בעצמו וריק מתשובה. זאת לא הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שאנשים לא יודעים לשאול שאלות טובות. היא הוציאה באדישות מהמחסן מטאטא ויעה, וניקתה את כל שברי השאלות מהרצפה לתוך הפח. 

היא תלתה שלט קטן על חלון הראווה:

סגרנו היום מוקדם.

נחזור שוב מחר באותה השעה.