לקח לי כמעט שנה וחצי לשכנע את גנדי מהמעדניה ליד הבית לחתוך לי את החצי קילו בולנז לרבעים. בסוף הצלחתי לשכנע אותו שלפעמים פשוט בא לי ביס ממשהו. רק ביס אחד, ואז אני לא צריך להסריח את כל הפח בסיר מלא בבולנז. איך שאני נכנס לסופר הוא קולט אותי כבר מרחוק ונכנס למחסן. אבל בגלל שהוא היחיד שעובד בבשרים, אין לו ברירה אלא לחתוך לי. אנחנו כבר לא צריכים להחליף שלום, הוא שונא אותי בסבלנות עד שהטקס נגמר. היום גנדי, מכל הבקרים, הופיע עם היבסקוס אדום מפלסטיק - הפרח הזה שיש בשיחים מאחורי בתי הספר, מאחורי האוזן הימנית מוחזק על ידי רשת שיער שמחזיקה קרחת. לא יכולתי שלא לשאול אותו מה פשר ההתנגנדרות הזאת, והאם היא לכבודי. גנדי התעלם בהפגנתיות ברורה מהצורך שלי להבין למה דווקא היום הוא החליט להיות פרחוני. הוא עטף בניילון במהירות גבוהה מהרגיל את הרבעים שלי, הדביק מדבקה על גבי האריזה ודחף לי את החבילה לידיים. נשארתי לבהות על ההיבסקוס של גנדי מאחורי האוזן. כשהוא הבין שגם הפעם הוא לא יצליח לחמוק מהעקשנות שלי, גנדי גילגל לעברי עיניים ואמר: "זה צער בעלי חיים". עכשיו באמת לא הייתה לגנדי ברירה אלא לספר לי את פשר הפרח שמקשט בחיננות את הקרחת שלו. נעצתי עמוק את הרגליים בבלטות של הסופר. האזנתי לגנדי כמו ילד ששומע על פיית השיניים בפעם הראשונה. הוא סיפר לי כשההורים שלו עלו לארץ, תקעו אותם באיזה קיבוץ, וליד החדר אוכל חיכתה לו אמא אווזה, או ברווזה הוא עד היום לא יודע להבדיל בעברית, אבל בין שייטל לשפונדרה הוא יודע להבדיל בעיניים עצומות. מאחורי אמא ברווזה עמדו לבקוע שלושה גוזלים קטנים שרק חיכו לרגע הנכון לפגוש את גנדי. הוא זוכר את הפיצפוץ של הקליפה כמו בום על קולי שנע במהירות שיא אל הלב שלו. הדבר הראשון שהם זכו לראות בעולם הן זוג עיניים פעורות וכחולות של גנדי, ומאז הגוזלים הקטנים עקבו אחרי גנדי לכל מקום. נכסו אחריו לחדר אוכל, לגן משחקים, לחדר יצירה, "גנדי והגוזלים" כולם קראו לו בקיבוץ. "אז?" האוזניים שלי נשרפו מרוב סקרנות. באחת מתהלוכות הבוקר הקבועה שלו בקיבוץ בחופש הגדול, גנדי הסתובב לאחור לבדוק שכל הגוזלים עדיין עוקבים אחריו. הוא שם לב שאחד מהם ברח מהטור והתחיל לצעוד עצמאית לבית מטבחיים. הוא אסף את שני הגוזלים האחרים ורץ בין האופניים בשבילי הקיבוץ בניסיון נואש לנסות להציל את גוזלי מספר שלוש. אבל גוזלי רץ ישר לתוך האימה. שלוליות דם הציפו את הכניסה למשחטה וכפות הרגליים של גוזלי טבעו בדם של הפרות עד לנוצות הלבנות שלו. לפני שגוזלי נכנס פנימה מדי גנדי תפס אותו מהכנף והצמיד אותו לחזה שלא יברח. כל החולצה של גנדי התלכלכה בדם והדם של הפרות מגופו של גוזלי לכלך את הנוצות של אחיו הגוזלים. גנדי החזיק שלושה גוזלים צורחים מגואלים בדם והרים את מבטו. את מה שגנדי ראה הוא לא ישכח לעולם. משהו בקליפה של גנדי נסדק לנצח, ומאז ליבו של גנדי תכול העיניים הפך לקהה כמעט כמו סכין הקצבים שלו. גנדי הילד לא שאל אף פעם את אמא מאיפה הגיע השניצל לצלחת, אבל עכשיו הוא ידע. מה שהמוח לא הסכים לדעת הלב הצטלק במקומו לתמיד. גנדי לקח את האופניים מהשכנה, הניח את הגוזלים בתוך הסלסלה, ורכב איתם עד לאגם של הקיבוץ השכן. הוא הרים את הגוזלים מתוך הסלסלה, נכנס איתם עד הברכיים והניח אותם ברכות על פני המים. שם הם חזרו להיות שוב הגוזלים של אמא ברווזה ונפרד מהם לשלום. "אבל מה זה קשור לפרח?" כבר איבדתי סבלנות. "זה הפגנות לבעלי חיים פה ממול למרכוליה. הם מחלקים היבסקוסים מפלסטיק להזדהות עם הדם של החיות. אני לא אוכל בעלי חיים רק אורז אותם לרבעים של בולנז".