שלוש שלושים ושש. כל לילה באותה שעה בדיוק אני מתעורר כל פעם מסיוט אחר. הוויסקי לא עוזר, אפילו השאכטות כבר לא עוזרות, ולא מספיק שאני מתעורר בסדינים רטובים מזיעה, עכשיו נוסף לזיעה גם פיפי. הקב"ן אומר שזה יעבור מעצמו כל עוד אקח את הכדורים שלי כמו שצריך, אבל אני בן שלושים ואחד וממש לא מתכוון לישון עם חיתול. אין מקום במיטה שלי לכל הסיוטים האלה. זה או אני או הם והגיע הזמן שלהם ללכת. אני פותח גוגל ולמודעה הראשונה שקופצת בחיפוש אני מתקשר. "מוקד החלומות הארצי - זמין 24/7". מוזיקת מעליות של מלון בפאתי פתח תקווה מלווה את ההמתנה שלי. נשארתי במיטה ספוג בנוזלים של עצמי.

"מוקד החלומות הארצי שלום, איך אפשר לעזור?"

"היי, שלום, יש לי חלום, אבל הוא לא כל כך טוב" אמרתי בלחישה. 

"אין בעיה, רק לפני שנתחיל, אני צריכה להזין את הנתונים שלך במערכת".

אצבעות דקות עם ציפורניים ארוכות מתקתקות נתונים על מקלדת ברקע. 

"נעשה שאלון קצר לזיהוי. עם מי הייתה הנשיקה הראשונה שלך?"

"עם… נועה"

"אוקי. בוא ננסה שאלה אחרת. מי הנכד האהוב על סבתא רבקה?"

"טל. אח שלי."

"מצויין הזיהוי עבר בהצלחה, אנחנו כבר מעבירים אותך לנציג שיתפנה, אנא המתן".

שוב המוזיקה הזאת מתנגנת, מתלבט אם בזמן ההמתנה אולי אספיק להחליף תחתונים. 

"נעים מאד אני זיו אמסלם, לוכד חלומות מקצועי. הכי חשוב שתישאר רגוע במצב הזה. בלי תנועות חדות. איתרתי את המיקום שלך ואני כבר בדרך. בינתיים תתאר לי את החלום, אל תחסיר פרטים, זה ממש חשוב בסדר? אם אתה יכול לכתוב אותו תוך כדי זה יהיה הכי טוב, אם לא, לא נורא. זה ממש יעזור לנו לתפוס אותו אם תישאר במיטה, רגוע, ואל תזוז. אני מגיע"

"אוקי, אוקי, אוקי. אז בחלום אני במצפה"

"מצפה רמון?"

"כן"

"אוקי, תמשיך"

"אז בחלום אני במצפה, נוסע על אופניים ירוקים. לא בדיוק אופניים, יותר נראים כמו ריקשה כזאת. כזאת שצריך לדחוף עם הידיים ולרוץ עם הרגליים. זה ממש מוזר, כי במציאות אין לי רגל. איבדתי אותה במלחמה האחרונה. בכל מקרה, במאחורה של הריקשה איפה שאמורים לשבת נוסעים, אירגנתי משטח מגודר מעץ, ובתוכו ערמת קש מלאה בחסות, גזרים, וכל מה שארנבונים אוהבים. אני דוחף את הריקשה שלי בכבישי מצפה, ובדרך אני אוסף ארנבונים. הארנבונים הכי חמודים שראיתי בחיים שלי. סגולים, כחולים, ורודים כאלה. מה שכן, יש להם עיניים שחורות. כאילו כל האישון שלהם שחור"

"אישון שחור אמרת?"

"כן"

"תנסה להיזכר ולהגיד לי אם היו עגבניות על הריקשה. זה קריטי"

"עגבניות? לא היו עגבניות. לא נראה לי שהיו עגבניות. אולי בעצם כן? אני לא בטוח. אני חושב שלא. אני חוזר לחלום. אז מדי פעם כשאני רואה ארנבון, אני מחנה את הריקשה שלי בצד הדרך, ומתקרב אליו בשקט, בשקט מאחוריו. בדרך כלל הארנבון מבחין בי מרחוק ומשחק אותה כאילו הוא לא יודע שאני בא לתפוס אותו. אני שולף מהשכפ"ץ שלי מקל שאליו קשור בקצה רשת לתפיסת ארנבונים, ומרים אותו בקלילות. כל כך חמוד הארנבון הזה. לא התנגד אלי".

"עוד עשר דקות אצלך"

"ואז מגיע החלק הבאמת בעייתי בחלום. אני נוסע עם כל הארנבונים החמודים למכתש הגדול, ומרוקן את כל הריקשה מארנבונים לתוך התהום".

חיכיתי לשמוע את התגובה של הלוכד חלומות, אבל כל מה ששמעתי היה צליל של צרור מפתחות מתנגש בפלסטיק של הרכב, וקול של איתות לנתיב הימני. 

"ואז?"

"ואז כל הארנבונים החמודים שטרחתי לאסוף בין רחובות מצפה, נמחצים על הפינות המשוננות של הסלעים הצהובים והופכים לריבת תות שדה"

"תות שדה?"

"כן כן תות שדה. אני ממש מרגיש את הטעם בפה. עכשיו שאני חושב על זה, זאת הריבה של הפריסות ב…"

"תקשיב, אין לנו זמן. עוד רגע אתה תשכח את החלום, ולא נוכל לתפוס אותו. תשאיר לי לנתח את החלום. קומה? דירה?"

"שלישית, דלת ראשונה מימין. אני בא"

אני ניגש לפתוח את הדלת, ובמקום זיו פתחתי את הדלת לארנבון סגלגל חמוד בגובה של שני מטרים, עם אישונים שחורים. הוא כיווץ את האף שלו כמו שארנבונים חמודים עושים, ובלע אותי שלם. התעוררתי שוב בגהה בשעה שלוש שלושים ושש. לא מבין למה יש לי חלומות על חיילים פוסט טראומטים כשעוד לא סיימתי כיתה ג'.