כותבת
מאיירת
יוצרת
לקפוץ
16
אני מטפסת עוד שלב בסולם, יד אחת מחליקה על המעקה כמעט מעתיקה אותי הרחק מהסולם, בתנועה חדה אני נצמדת בחוזקה, כמו אהוב בפעם האחרונה. מוציאה אוויר. מרימה את המבט. מחשבת צעדים. לא נשאר לי עוד הרבה בשביל להגיע. אין לי ברירה אלא להמשיך. כבר עברתי את החצי, זה לא הזמן לעצור. אני לוקחת עוד נשימה, מסתכלת למעלה, רק עוד קצת. מרימה את הברך לחזה, משעינה את הראש על הקרש, דוחפת עם היד השנייה. נעמדת. מרגישה את השקט. הרוח מנדנדת לי את הברכיים, זרמים של חוסר ביטחון שועטים במעלה הגוף עד לעורף. "לא להסתכל למטה", אני מזכירה לעצמי. אין סיכוי שהגעתי עד לכאן, ולא אלך על הקרש. הצעד הראשון הכי מפחיד. איך הבאתי את עצמי שוב למקום הזה? צעד שני. יופי, אני מתקדמת. צעד שלישי, אני בקצה. הגיע הזמן. ככל שחושבים על זה, זה מפחיד יותר. צריך פשוט לעשות את זה. אין מקום למחשבות, אין זמן להתלבט, אני צריכה להשיט את עצמי לרוח, ומה שצריך לקרות יקרה גם ככה - איתי ובלעדי. כל הפחד הזה שמניע אותי ממקום למקום, מונע ממני בסוף