בכל יום ראשון הופעת מוקדם לסיגריה של בוקר. בפינה השמאלית של המרפסת התיישבת דרוך לצעדיי, ממתין לבושם שלי שיעטוף אותך מאחור. תלתלים עייפים, קפה מהביל ומרווח נשימה אחד דוממים בין קורותינו. יש לך לבן בזקן, צהוב בקצה של השיניים, ציפורניים ארוכות מספיק בשביל להחזיק גיטרה מאוכזבת, תיק עור מרופט שבמאמץ מחזיק את המחשב, וזוג נעליים שהיית צריך להחליף מזמן. נבוכים מחילופי המילים של אתמול בלילה, זעים באי נוחות על הספסל המתחמם, מוכנים לחיכוך הברזל שידליק את האות. שבע דקות לתחילת השיעור. אתה מבזבז שאיפות ארוכות בצחוק נחנק ומנסה להשתיק ביישנות בשלוק רותח מהקפה. אני שואפת ברמאות שאכטה מהסיגריה רק בשביל לשמור על הניצוץ בוער. שש דקות. כל השולחנות ריקים סביבנו, אבל אתה מתעקש למלא אותם בשאלות מפלסטיק על איך היה הסוף שבוע, ומה שלומך. תוך כדי אתה מגניב מבט לכניסה מוודא שאף אחד לא עולה על המבצע בשאלה מיותרת על שיעורי בית. מזל שקיבלתי פטור. אנחנו מסתערים בעדינות מתחת לשולחן, משגיחים שמעשני הבוקר המאוחרים לא יחשדו. חמש. סיימת את הסיגריה מהר מדי, אז אתה מדליק עוד אחת בשביל לגנוב לנו עוד דקה מהשמש. בא לי להוריד את הכפכף ולשחק בך. אבל אני עוצרת כי הפראות שלי מביכה אותך. נועה התיישבה לידך והשיטה את המתח שנבנה בקפדנות היישר לערמות של חול וחצץ. היא, בניגוד אלי, לא מתאפקת מלחשוף את כל תוכניות הבניה, במיוחד לא את הפיגומים. הייתי רוצה להסביר לנועה בתנופה קלה ימינה החוצה מעבר למעקה מרפסת, שהיא לא יכולה פשוט להתפרץ בעזות מצח למפגש אוהבים, ושהיא צריכה לרסן את ההתלהבות שלה הרחק מאיתנו. ארבע. זהו יום ראשון שלישי שהסכמנו בשתיקה להתעורר מוקדם בשביל שבע דקות צפופות על רקע צפירות הנמל. הגעתי לפילטר, ורק נועה לא רואה שאנחנו רוצים להיפרד בשקט בדרך לכיתה. שלוש. כל הדקות נשרפו ונותרנו רק שניים. בדקה האחרונה, הבטן מתרוקנת מהלב, והלב מתמלא בבטן בבת אחת.