באוגוסט 34 , באמצע חוף המבצר בעתלית, חגגתי שוב יום הולדת לבד, הפעם יום הולדת ארבעים. כשאני אומרת לבד אני מתכוונת שההודעה היחידה שקיבלתי היא מבעלת הדירה ששלחה לי תזכורת על תשלום ועד בית. כזה. בחודש הכי חם בשנה, ביום רותח ומהביל במיוחד, סיימתי להאכיל את כל החתולים, השקתי את הסוקולנטים שכבר היו רווים מאתמול, לבשתי בגד ים שחור שלם, והלכתי לפינה המוצלת שלי. הריקנות שברה אותי. לפעמים בימי הולדת את לא מרגישה כלום. התקשרתי לשכן היזיז הקבוע, אבל הוא היה עסוק מדי ולא יכל לדבר איתי. הייתי חייבת להרגיש קצת. איך שהגעתי לחוף, החלטתי שהפעם אני שוחה אל סלע הנשיקות. כל המגניבים של הכיתה אף פעם לא הזמינו אותי להצטרף אליהם לסלע. תמיד נשארתי על החול, מסתכלת עליהם מתרחקים בזמן שאני מעבירה חול מבוהן אחת לאחרת. כל המגניבים היגרו מזמן לתל אביב, אבל אני עדיין נשארתי עם החול תקוע בבגד ים, רק מחכה להישטף החוצה. יש חוק לא כתוב של אילתיים שברגע שאת מגיעה לגשר, את לא עומדת על הקצה וחושבת אם כן או לא או אולי את פשוט קופצת. לא נותנת לפחד לטייל במעלה הברכיים עד לשכל. ישנם חלומות שאם לא מגשימים אותם בגיל ארבעים, לא מגשימים אותם אף פעם. צעדתי בנחישות אל עבר הסלע, עד שהרגליים שלי הפסיקו לפגוש את הקרקע והייתי יותר מדי בפנים בשביל לצאת. שחיתי בסגנון נואש, צמאה למפגש עם יציבות. אבל הוא בשלו. נעמד מולי עיקש. מתבונן עלי נאבקת בשקט. מתרחק באלסון בכל פעם שהסחף גורר אותי ימינה. אני מסתכלת לאחור לראות אם המציל יודע שדווקא היום, ביום הולדת שלי, שכחתי את ההיגיון איפשהו בין הסוכה לגזלן. בזמן שאני מתקרבת אל הסלע בזהירות, כל גל מרחיק אותי קצת מהמקום שבו שהשארתי את הכפכפים ואת השמלה, ובנס אני מגלה שעברתי את החצי. יש לי כושר של ג'וק הפוך ביום של ספונג'ה, ולא חישבתי מראש כמה כח אני צריכה לחסוך בשביל להגיע וגם לחזור. הגלים זורקים את עצמם על הפינות המשוננות שלו, ונאלצתי לחכות בקוצר רוח לתזמון המושלם בין השקט של גל אחד לאחר שיגיע אחריו. הצלחתי לטפס עם מרפקים מותשים, ולכבוש את הסלע. אושרית, מי"א 4 הצליחה לעשות מה שאושרית ממחלקת מזון ותברואה במפעל בחדרה לא חלמה שתעשה. מלכת הסלע. אני. מלכה. נשכבתי בתוך הטורקיז הקטן שנברא בליבו. עצמתי עיניים, והתמסרתי אליו. הייתי אחת עם המלכות. רגע שבו השמיים והמים נשפכו לתוכי ומילאו אותי באור אינסופי. הגעתי הביתה. השמש הזכירה לי שמחכה לי עוד מסע מפרך בדרך חזרה. הפה התייבש, רצה ללגום קצת מהים סביבו, אבל הוא ידע שהשלוק המתוק הראשון מהבקבוק הקפוא שבטח כבר הפשיר, מחכה לו בצד השני של החמסין. לא היה מספיק אוויר על הסלע שירחיב לי את הריאות רגע לפני שאני חוזרת לחוף מבטחים. בשלוש ארבע ו' - כבר הייתי במים, דוחפת עם כפות הרגליים את הסלע ומותירה מאחורי שובל אדום. שוק ימין התכווץ בפתאומיות, משבשת את התוכנית שלי לחגוג לי את ההכתרה. הגוף נשאב לתוך מערבולת ספירלית ששאבה אותי לאחור. אני מאותת למציל מרחוק, שיראה שאני טובעת, אבל הוא לא רואה אותי בכלל. אולי הוא חושב שאני מנופפת לו לשלום. מישהו בכלל ישים לב שטבעתי? למישהו באמת אכפת? מי יבוא להלוויה שלי? מי יאכיל את שלמה ומיכאל? לפחות המינוס בבנק ישקע ביחד איתי למצולות. הבטחתי לאלוהים, אלוהימה, יקום, איך שלא קוראים להם, שאם אצא מזה, לא אסתכל יותר על הטור של המחיר בתפריט, אזמין את תומר משימור לקוחות לסקס פראי במרפסת שלי מול כל השכנים ביום רביעי, ואקנה לעצמי כרטיס כיוון אחד ליוון רק עם עוד זוג תחתחונים אחד להחליף. למה? כי אני המלכה של האי, ואסור לי לשכוח זאת לעולם. המערבולת הקיאה אותי החוצה אחרי שכבר החלטתי באמת לשחרר. צפתי על הגב, בתקווה שהגלים ישתמשו בתנופה שלהם לגרור אותי לנקודת ההתחלה. שכבר חשבתי שזהו, הראש שלי נתקע במצוף צהוב שהתחיל שרשרת של מצופים צהובים שהתחברו לנקודה מעוגנת בחוף. חיבקתי את המצוף כמו אהוב מארץ רחוקה, ולחשתי לו תודה בלתי נגמרת על כך שהוא לא ויתר עלי ברגעים שאני כן.