כותבת
מאיירת
יוצרת
שטר של עשרים
10
"סליחה, בוקר טוב, קו שמונה עשרה עבר?", הוא תפס אותי באמצע מחשבה, "עוד לא". סליחה. בוקר טוב. כמה זמן מישהו לא פנה אלי בנימוס כזה. חשבתי בהתחלה שזה בגלל המלחמה, וישנה תחושה כאילו אנשים מנסים לשחק אותה 'ביחד ננצח' אבל היה בו משהו אחר. נעליים שחורות מבריקות מלכה, מכנס מחויט עם כיסים גדולים, עגלה של סופר עם רמקולים גדולים, חולצה תפורה ריבועים צהובים ולבנים מהודקים בחוט לבן מהודר. הוא ענה לשיחה במבטא אמריקאי שחור כבד, ואז קו שמונה עשרה הגיע. הלכתי למקום הקבוע שלי באוטובוס במושב האחורי אחד לפני האחרון צמוד לחלון. קלטתי אותו מסתכל עלי ומחזיר את המבט לחלון. אני גם הסתכלתי עליו והחזרתי מבט לחלון. שיחקנו את המשחק הזה עד שהוא ירד בתחנה של השוק. עקבתי אחריו במבט, וצחקנו על השיחה שלא ניהלנו. הוא סימן לי בהצעת פנטומימה לגימה מכוס עם הרמת גבה של סימן שאלה והסכמתי. ירדתי בתחנה שלא שלי, ונפגשתי עם תכף אגלה. "אני מל". "אני יעל". "שוט?" הלכנו לחנות של המיצים והורדנו שוט של כורכום ועשב חיטה - משהו תל אביבי כזה. הוא צחק עלי שנשאר לי שפם כתום, אז ניגבתי אותו עם הצד השני של היד. דיברנו על משמעות החיים עד שהתעייפתי, והוא אמר לי שהוא צריך להתארגן להופעה. בזמן שאני שומרת לו על הציוד, כל אנשי השוק ניגשו אלי והזכיר לי כמה הוא בחור טוב, שכדאי לי לשמור עליו, שאני בידיים טובות. שאלו אותי אם אני מכירה את הקול של מל? מסתבר שדגתי זמר רחוב מפורסם. "אנשים חושבים שהמקום שלי בכוכב הבא, שאני מבוזבז, אבל המקום שלי הוא פה. ברחוב. מת העולם אני לא מפספס הופעה בשוק. לפני שאני מתחיל, אני מבקש ממך רק דבר אחד, יעל - לא להתאהב בי". ואז הבן זונה פתח את הפה ושר כאילו הוא בלב ליבו של טיימס סקוור, והכובע שהניח לפניו התמלא בילדים קטנים שניגשו בחשש וזרקו שקל ועוד שקל ועוד סבתא עם שטר של חמישים, ועוד ליאורה אחת שתפסה אותי בצד ואמרה לי "שתדעי לך, בעלי נפטר לפני ארבע עשרה שנה. אני מחכה כל שישי לשמוע את מל מופיע. בזכותו חזרתי לחייך". שלפתי עט מהתחתית של התיק וחתמתי את המספר שלי עם השם, ולב קטן למטה. זרקתי אותו לתוך ערמת מזומנים שנשפכה מעצמה בתוך הכובע שכבר היה צריך עוד כובע שיחזיק לו. איך שהגעתי הביתה קיבלתי מבול של הודעות, צלצולים ממל ואז הבנתי בעצם מה עשיתי - השארתי לנגן רחוב את הפלאפון שלי על שטר של עשרים כמו חשפנית. סיננתי. יום ראשון בבוקר קיבלתי טלפון מקול שחור אתיופי אחר שאני לא מכירה, "סליחה על ההפרעה, איבדת שטר של עשרים שקל?", "מה?" , "המספר של הפלאפון, הגעת עד למצפה, את רוצה שאחזיר לך אותו?", "אני בתל אביב, תשמור אותו לעצמך". מעניין לעוד כמה ידיים הפלאפון שלי יתגלגל.