כל הבלונים בחבילה צחקו עלי שארזתי איתי חוט ספייר לשמיים הגדולים. אי אפשר לדעת אף פעם מתי יגמר לך החוט. שמעתי שיפה שם בתקופה הזאת של השנה. אני מקווה שיהיה לי מספיק אוויר. מקסימום, תמיד יש תחנות דלק בדרך. מתוך מאה בלונים, נשארנו בחבילה סגולים, צהובים, וכחולים. את האדומים ואת הורודים אמא חגית ניפחה לפני חודש לכבוד הבת מצווה של שירה הקטנה. אולי כבר לא כל כך קטנה. הם סיימו בתקרה של המועדון "נופר" ומאז לא שמעתי מהם. זאת הפעם הראשונה שאני עולה לאוויר. התהפכתי בשקית כל הלילה. לא הצלחתי לנשום מרוב התרגשות. ביום שישי אמא חגית אספה את כל הסגולים וירדה לקיוסק מתחת לבית למלא אותנו באוויר. נכנסו צפופים במושב האחורי בין שירה ליותם ונסענו לטקס סיום מסע הכומתה של רועי. רועי היה מיועד לגבעתי כבר מהרחם. זה לא שהייתה לו ממש ברירה. משה האבא, ואחיו יותם בלי הזרת, כולם נולדו למשפחת הסגולים. אמא חגית לא יודעת שרועי בכלל חולם לקחת את אסנת החברה לחולות של סרי לנקה, ולהשאיר מאחוריו את השפשפות בחולות של הנגב. אולי היא כן יודעת, אבל מעדיפה לפזר סוכריות סגולות על קאפקייקס במקום. אנחנו עומדים זקופים, מנופחים מגאווה, מוחזקים בקשר כפול בתוך ידה המזיעה של שירה. היא מחכה לרגע הנכון להעיף אותנו באוויר. עורב שעף מעל הטקס כמעט ניקב אותנו לפני הזמן, אבל שירה שומרת עלינו טוב - טוב. טוב כמעט כמו רועי, שתכף ישמור על כולנו. השמועה אומרת שזה לא כואב להעלם. פוף אחד קטן וזה נגמר. לא מרגישים. גם לא שומעים. זה רק אתה והשמיים. מלמעלה הכל יראה אחרת. החיים יקבלו פרספקטיבה חדשה. עוד רגע הכומתות הסגולות עפות באוויר, ואז יגיע גם תורי לעוף. מעניין מי יגיע לשמיים קודם, רועי או אני.