top of page
gif_yael.gif

כותבת
מאיירת
יוצרת

תובנה.jpg

תובנה

18

"העקב פוגש את הרצפה ראשון, מתגלגל כל הדרך, עד לבהונות. רק כשכל המשקל מונח על כף רגלכם הימנית, קחו שאיפה דרך האף, ובנשיפה דרך הפה תעבירו את המשקל לרגלכם השמאלית. תמיד תחזירו את המחשבה הנודדת הביתה דרך הנשימה. תנו לאוויר להנחות אתכם, ואל תשכחו להשאיר את הגוף מאחוריכם. תרגול נעים". זומבים. זומבים שהצליחו לשים על שקט את המשכנתא, את הילדה עם השעורה, את האודישן למשך עשרה ימים, ויצאו לשתוק באיזה חור בצפון. כך מצאתי את עצמי בין חבורה של זומבים מוכי שמש, שהתחילו לנדוד בין גבולות חדר התרגול, לכאורה בשביל למקד את מבטם פנימה לתוך עצמם. הם אשכרה יצאו יחפים להשתלט על הרחבה אל מול חדר האוכל. אולי הם פחדו ליצור קשר עין אחד עם השני, שמא בטעות יצליחו לראות באמת, ואולי הם יצליחו לאפשר לעצמם להיות רגע ביחד בתוך ים של מתבוננים. הם צעדו בנחישות וברכות אל עבר השלווה הנצחית. הענקתי למחשבותיי את הזכות להוליך אותי שולל, והרגליים שלי החלו לנדוד אל מחוץ לגבולות הריטריט. עברתי דרך פרפרים סואנים, טווסים צווחים ומטרונום יונים אחד שהכתיב את הקצב. קרני האור יצרו מולי בריכה קרה לטבול בה את המחשבות הטורדניות שסחבתי איתי מהבית. נכנסתי לגבולות המתחם והתיישבתי ליד רז המציל, ילד עם עגיל באוזן של אחרי צבא. תפסתי אותו באמצע גלילה אינסופית בפייסבוק, מעמיד פני משגיח על ילדים שמחליקים לתוך הבריכה של הקיבוץ.

"אני נועה"

"אני רז"

"רז, מה הסיכוי שיש לך עוד אקסטרא בגד ים במחסן?"

"את יכולה להכנס עם תחתונים לכמה רגעים, יש לי מגבת אם תרצי"

הוא לא הספיק לסיים את המשפט, השרוואל הדביק נזרק מאחורי, תוך כדי שאני צוללת פנימה השלכתי מעלי את תהום המציאות. בתזמון מושלם, המדריך קרא לילדים לצאת מהבריכה, והחזיק לי מרחב בו פגשתי את עצמי לבד בקרקעית הכחולה של הבריכה. כשיצאתי, רז זרק לי מגבת והתבונן בחידה המתנגבת מולו. בזמן הזה המדריך הציע לי ארטיק בטעם 'רמזור' כאילו גם אני חלק מהקייטנה הזאת שנקראת 'חיים'.

"תודה על הבריחה" והמשכתי בדרכי.

המים נגמרו בבקבוק, ומולי הופיע שולחן אבן פיקניק עליו מונחת מטגנת נטושה, מהבילה ולצידה פיילה סגולה מלאה על גדותיה בצ'יפס זהוב, חם וקריספי. יצרתי מרווח בין ההתנפלות לכבוד העצמי, ונכנסתי לירכתי המסעדה לשאול לשלום.

"כן?"

בעל המסעדה הגיח מאחורי כיור עמוס כלים, טבח, אדום, גבוה, ועם קוקו. עינו הימנית סגולה והשמאלית חומה תוהה בחיוך רחב על קנקני.

"ברחתי מהויפאסנה. היה לי משעמם".

"כמה זמן החזקת?"

"יום. וחצי"

"חיפשת קצת אנשים?"

"חיפשתי בני אדם"

"איך את עם בצקים?"

"עבדתי בפיצריה שלוש שנים"

"אז קדימה, לעבודה"

כדררתי בועות בצק מושלמות עטופות בשכבה דקה של קמח, מוכנות להתפחה של יום שבת.

"תקחי לך מנה, וגם שתיה, תרגישי בבית"

מיהרתי למחסן לתפוס לי כוס חד פעמית, ולתוכה העמסתי צ'יפס מתוך הפיילה הסגולה הלוהטת לצלחת חד פעמית, וכיסיתי אותה בקטשופ של בריכה. נכנסתי מאושרת ושבעה בחזרה למטבח, ופינקתי את עצמי גם בבקבוק מיץ ענבים צונן כמו חלום.

"כדאי שאחזור, לפני שישימו לב אלי"

"תזכרי שאין גאולה"

אני חוזרת לריטרט הזומבים השתקנים, בזמן שהחולצה שנספגה בידע קדום הספיקה להתייבש, ומרחוק אני שומעת את הפעמון מכה בשקט לכולם לחזור, נטמעתי באשלית הנפרדות בין כל המחפשים, בדיוק בזמן לסמסרה.

bottom of page